דף הבית / שירותי המרפאה / המתת חסד לכלב / קושי לשחרר מותו של בעל החיים

קושי לשחרר מותו של בעל החיים

פינצ'י, כלבת פינצ'ר מבוגרת, ולעיתים נשכנית, הגיעה למרפאה לטיפול נגד תולעים. במהלך הבדיקה הבחנתי שיש לה הרבה אבן שן, דבר שיכול לגרום לדלקות חניכיים, אובדן שיניים ופגיעה במסתמי הלב מחיידקים הנודדים לשם מהפה דרך הדם. המלצתי על ניקוי שיניים לכלבה. סיגל, הבעלים הסכימה להשאיר אותה לטיפול, המתבצע בהרדמה מלאה, וישבה על הספסל בחדר ההמתנה. הסברתי לה, שהיא חופשיה ללכת לעיסוקיה, אך היא ביקשה להישאר עוד קצת. "עד שהטשטוש יתחיל להשפיע". בקשה. ואז הוסיפה, "עד שתיקח לה בדיקת דם". "עוד קצת, עד שיהיו תוצאות". המשיכה.

הבנתי שיש לה קושי לשחרר את הכלבה, ולא התעקשתי. בדרך כלל אני לא מאפשר לבעלים להיות נוכחים במהלך פרוצדורות בהרדמה. לא פעם נתקלתי בהתעלפויות הבעלים, שהתקשו לראות את חיית המחמד שלהם במצוקה. הפעם, היות וניקוי שיניים הוא פעולה קצרה יחסית ולא פולשנית, וקלטתי את מצוקתה, החלטתי לאפשר לה להישאר. התחלתי בהכנה של הכלבה, ובינתיים התפתחה שיחה בין סיגל לביני.

"אני רואה שאת מאד חרדה לה". אמרתי. "כן, יש לי טראומה הקשורה בכלבים. היה לי כלב, "יוקשייר", שאיבדתי לפני הרבה שנים". ענתה.

"מה קרה לו". התעניינתי.

"עשינו הדברה בבית, והוא, כנראה, ליקק שאריות של רעל, ומת". ענתה בעצב. אמי ואחותי הגיעו באותו יום אלי לעבודה במפתיע וליוו אותי הביתה. כששאלתי מדוע הגיעו, בישרו לי את הבשורה המרה. מצאתי אותו שוכב בסלסלה שלו דומם וקר. כמה אהבתי אותו. כל היום רק סרקתי ופינקתי אותו, ותמיד עשיתי לו קוקייה באמצע המצח. רציתי לקבור אותו, אבל אבי, שהוא אדם דתי, סרב בכל תוקף, בטענה, כי הכלב טמא. בכלל עד היום, אנחנו חלוקים בדעותינו. פניתי לדרך רוחנית והתפתחתי, והוא נשאר פרימיטיבי". השיבה בשטף, בעיניים לחות מדמעות.

מותו של כלב יורקשייר

"נשמע, שלא התאפשר לך לסיים תהליך פרידה מהכלב. המוות הגיע במפתיע, והיית בשוק. סביר, שהתלוו לכך רגשות אשם, ולא מעט כעסים על אבא. חלק מהטראומות כנראה, מלוות אותך עד היום, ומשליכות על התנהגותך עם פינצ'י. יש שם המון חרדה, שמונעת ממך חופש". אמרתי.

"אתה צודק אני רואה את זה עכשיו, אבל מה אפשר לעשות"? אני מושכת את זה שנים. גם את פינצ'י לקחתי רק אחרי ששני מתקשרים אמרו לי, שאני חייבת כלב, ואימא שלי פשוט הופיעה אתה אצלי". אמרה.

פרידה מהכלב

"אם שני מתקשרים אמרו לך שאת צריכה לקחת כלב, שזה דבר שמטפל בדרך כלל לא יאמר, אלא יאפשר לך להגיע לכך בזמן שלך, כנראה שהיית צריכה ניעור. מה שאפשר לעשות, אם תרצי, הוא קודם כל לסיים את הפרידה מה"יוקשייר", ואז לבדוק, אם לתגובות שלך לפינצ'י, יש אחיזה במציאות. אני אסביר. בדרך כלל אני מעודד אנשים להיפרד מחיית המחמד שלהם, כשסופה קרב, ולאחר מותה, לקבור אותה, כדי שיהיה מקום להתייחד עם זכרה. כאשר מעורבים ילדים בתהליך, אני נוהג לתת להם מבחנות, שבהן הם מכניסים ציורים או מכתבי פרידה. את המבחנות הם טומנים עם החיה המנוחה. הכלב שלך, מן הסתם, כבר איננו, אבל את המכתב, את יכולה עדיין לכתוב. את יכולה לבקש בו, סליחה מהכלב, על שלא קברת אותו, ולהוסיף עד כמה עצוב היה לך, לאבד אותו. את יכולה לבקש סליחה גם מאביך, או לפחות לגלות אמפטיה לכך, שפעל לפי אמונתו, גם אם עשה זאת בחוסר רגישות. חשוב, לא פחות, לבקש סליחה מעצמך על רגשות האשמה, שמייסרים אותך שנים. בסך הכול עשית ככל יכולתך, שיהיו לכלב חיים טובים, והמוות שלו היה תאונה, ולחלוטין לא באשמתך". עצרתי לבדוק אם הדברים הגיעו אלייה.

"איך אפשר לגלות אמפתיה? יש לי כעס גדול על אבא שלי, ואני פשוט לא יכולה לסבול את דרך החיים שלו. אני לא חושבת שאני כועסת עליו, פשוט ויתרתי". אמרה בצער.

"כמובן, שאת לא חייבת להיות במקום שלא טוב לך, ואת רשאית להתרחק, אבל תראי, אביך שייך לדור אחר, ולא הייתה לו האפשרות בזמנו להתבונן ולנתח דפוסי התנהגות, כפי שאת עשית. הדרך שלו להתמודד עם פרידה הייתה, אולי, להיאטם לכאב, כדי לא להרגיש אותו. אני בטוח, שמה שעמד לנגד עיניו הייתה טובתך. הוא רצה, בדרכו, להגן עלייך ולמנוע ממך מגע עם דבר טמא". אמרתי.

"לרובנו קשה עם עימותים וכל אחד מתבצר בדעתו. אנחנו מגיעים למצב בו אנחנו משכנעים את הצד השני, או הודפים אותו. אפשר פשוט להתדיין. להקשיב לצד השני, ולהשמיע את דעתנו. גם אם לא מסכימים, אפשר להיפרד כידידים".

"יש לך הזדמנות להציג את אהבת הכלבים שבך לאביך. שמעתי פעם, שבקבלה יש מקום מכובד לכלב. כלב פירושו "כל- לב". אולי הוא יתחבר לכך מהמקום הזה. ואם לא, את יכולה פשוט להצטער בצערו, שהוא מפסיד את החיבור הזה ללב הכלב, ויותר חשוב, ללב שלך. אל תשכחי גם שכולנו מתבגרים, והזמן שלך אתו עכשיו, לא ימשך לנצח". אמרתי לה, והתבוננתי בדמעות, שהציפו את עיניה.

"יתכן שברגע שתעשי שם סדר, תיפרדי מהכלב ומחלק מהכעסים, תוכלי קצת להרפות מפינצ'י". חייכתי אלייה.

"אולי אתה צודק, אבל בקטע של פינצ'י, זה לא יהיה קל להרפות. לא סיפרתי לך אבל בתור ילדה, ביליתי המון בבית חולים, בעקבות דלקת ריאות קשה. דקרו אותי שם ללא הפסקה, פיתחתי דרכי התנגדות, עד שלבסוף הם ויתרו, הפסיקו לדקור אותי ולבסוף החלמתי בעצמי. יש לי אנטי לכל מה שקשור לזריקות ורופאים". המשיכה בחשיפה המדהימה של חייה.

"אם כך יש לך הזדמנות פז לעשות תיקון למקום הזה עכשיו. את כרגע עדה לתהליך רפואי, שמתבצע ללא אי נוחות למטופלת. טשטשתי את פינצ'י, כך שאפילו את הדקירה של בדיקת הדם לא הרגישה. ברגע שאקבל את תוצאות הבדיקה, ארדים אותה, כך שגם את אי הנוחות שבניקוי השיניים לא תרגיש. לפני שתתעורר בסוויטת האשפוז המרופדת והחמימה אתן לה משככי כאבים, כך שגם את הכאב הקל ביותר לא תחוש, ואת תראי שהיא תצא מכאן בחיוך מיליון דולר, מכשכשת בזנבה". הוספתי עוד תובנה.

תוצאות בדיקת הדם היו תקינות. הרדמתי את פינצ'י ולקחתי אותה לעמדת ניקוי השיניים. סיגל, כצפוי, נשארה להמתין על הספסל, והפעם כבר לא בקשה רשות. בזווית העין הבחנתי, כי הוציאה מהתיק פנקס קטן והחלה לכתוב.

ניקוי השיניים הושלם לאחר הסרת אבן השן סביב כל שן ומתחת לקו החניכיים וביצוע פוליש במשחה מיוחדת וריחנית ופינצ'י הועברה לכלוב ההתאוששות. דיווחתי לסיגל שהכול תקין, והעדפתי להמתין מעט, עד שפינצ'י תתעורר לחלוטין לפני שאפגיש ביניהן. נראה שהיא חשבה כמוני, ולא ניסתה אפילו ללכת לחדר האשפוז.

"כתבתי מכתב פרידה". אמרה לי בשקט.

"יצא לי לחשוב על האטימות של אבא שלי. אמי אמרה לי תמיד, להניח לו לנפשו, כי ככה הוא ולא ישתנה לעולם, אבל לא ויתרתי. אני חושבת, שזכותי לדרוש ממנו קצת רגש. אתם הגברים כל כך אטומים. כשנפרדתי מבן זוגי האחרון, בכיתי שעות, וכל מה, שהיה לו להגיד הוא, "עצוב לי". אני לא מבינה את זה". חייכה נוגות.

"אני לא ממש מסכים עם ההכללה לגבי גברים, אני מאמין, שלאותו חבר היה באמת עצוב. אולי שווה לבדוק אם התגובה שלך לפרידה הייתה בפרופורציה, או שהושפעה ממשקעי העבר. אני מניח, שמיציתם את מערכת היחסים, ואם כך הדבר, הפשוט והנכון לעשות הוא לומר תודה לתקופה שהייתה, להבין שנגמרה, ולהסתכל קדימה". אמרתי.

"כן, האמת שזאת הייתה מערכת לא פשוטה, והחלטתי לעזוב. נכנסתי למשפחה בה ההורים התגרשו, ונשארו ביחסים מצוינים. הרגשתי שזה, "טו גוד טו בי טרו". הייתה שם המון חמימות ופרגון הדדי. היו להם שלשה ילדים. ניסיתי בכל כוחי להשתלב שם ולבלות עם הילדים, ובמשך שנה הכול היה טוב. אז החלו הקשיים, עם הבת הקטנה בת השש עשרה. היא כעסה מאד על גירושי הוריה, והאשימה אותי בתפיסת מקום אימה. כל השיחות המשפחתיות נסבו סביב הנושא הזה, וכשאמרה לי הבת יום אחד "את גנבת לי את אבא", לא יכולתי לשאת זאת ועזבתי". אמרה סיגל.

"באמת סיפור מורכב, אין ספק שגרושים הם מצב לא פשוט לילדים, ובוודאי כאשר הורים ממשיכים להיות חברים, זה יכול לבלבל. וקשה מאד כשזה מתחבר לתקופת גיל ההתבגרות, שבה הנערה רוצה למרוד במוסכמות, ובצד זה להרגיש שיש בית בטוח לחזור אליו. את הפלונטר המשפחתי הזה קשה להתיר, אבל את יכולה לבדוק איפה זה פוגש אותך? האם אין האמת הפשוטה שאכן גנבת לה את אביה? לפחות בתחושות שלה? אפשר לגלות אמפתיה לעניין. ואולי שווה לבדוק איפה גנבת לעצמך אבא חלופי, ובמערכת היחסים הבאה, לפרגן לעצמך בן זוג, שאינו תחליף אב. בצד כול זה, לראות שיש לך אבא, וללמוד לקבל אותו כפי שהוא". סיימתי.

פינצ'י החלה להתעורר. הזמנתי את סיגל ללטף אותה, בכלוב ההתאוששות, וזו הגיבה בליקוקים ארוכים, לליטופיה.

לאחר ששחררתי את פינצ'י לביתה, שקעתי בהרהורים על תחילת ההיכרות ביננו, נזכרתי בהתנצחויות שהיו לי עם סיגל, כמעט על כל נושא אפשרי, ועל התוקפנות שהפגינה כלפי בכל ויכוח, ממש כמו פינצ'י, הפינצ'רית. שמחתי על הפתיחות שנוצרה, כשהתבוננתי על דמויותיהן הקטנות, מתרחקות מהמרפאה.

קראתם את השורות, התחברתם למסרים? ד"ר ערן זיו – וטרינר בנס ציונה, בעלי מרפאת הבית הכתום עם גישה ייחודית לטיפול בבעלי חיים – מזמין אתכם ליצור קשר ולקבל את הטיפול הוטרינרי האולטימטיבי יחד עם חיזוק הקשר שלכם עם חיית המחמד