072-3717219
072-3717219
אלינה הגיעה למרפאה על מנת לברר פרטים על המתת חסד. היא אמרה, שהחתול שלה בן קרוב ל- 20 ונראה לה שהגיע לסוף דרכו. בדיקות דם, שנעשו אצל וטרינר אחר, היו תקינות ולכן הוא סרב בתוקף לדבר על הנושא בטענה, שהחתול בריא. המלצתי לה להתחיל תהליך פרידה משפחתי ללא קשר להחלטה מתי בדיוק להמיתו ולשים לב כי בינתיים החתול לא במצוקה. מאז אותה שיחה היא קבעה איתי מספר פעמים תור להמתת חסד לחתול ולא הגיעה. כיבדתי את הקושי שלה והמתנתי. שבת אחת אחר הצהרים התקשרה ובקשה שוב לבצע את ההמתה מאחר ומצב החתול התדרדר הוא כבר לא שולט בצרכיו, אפתי ואינו מצליח לעמוד על רגליו האחוריות. היא הביעה רצון לא לקבור אותו בעצמה ובקשה שאני אפנה את הגופה. בררתי אתה, שאכן כולם נפרדו ממנו והיא אמרה שכן.
קבענו שעה והפעם היא אכן הגיעה למרפאה הוטרינרית עם חתול רוסי כחול צנום, בכלוב בד ענק ואמרה שבעבר החתול מילא את הכלוב הזה. שאלתי אם מישהו מבני משפחתה צפוי להגיע והיא אמרה שבעלה בדרך ושהיא מכינה את בתה בת הארבע בחצי שנה האחרונה לרגע הזה לפי המלצותיי בעבר ובעזרת מה שקראה באתר שלי, והיא מעדיפה לא לערב אותה כרגע. לשאלתי מדוע? היא ענתה כי היא חוששת שזה יהיה לה קשה מידי. כשראתה את הבעת פני שאלה אם איני מסכים עם החלטתה?
אמרתי כי נראה, שעשתה תהליך פרידה טוב עם הבת, אך יש אולי טעם לשקול קבורה כדי שלילדה יהיה מקום להתייחד עם זכר החתול. אלינה אמרה שכשבעלה יגיע יחשבו ביחד על העניין. היא הוסיפה כי ביתה הסכימה לציר ציור ואף הכתיבה לה משהו לצרף לציור בו היא מאחלת לחתול, שיפגוש הרבה חברים בגן עדן ושרגליו החלשות יתחזקו. הציור הצבעוני היה מונח בדופן הכלוב מול עיני החתול החלש. אלינה הסבירה שבתה צירה את גן העדן לפי תפיסתה. בעוד אנו ממתינים לבעל העלתה בינתיים זיכרונות מהחתול מעשרים השנים האחרונות.
"אז איך הוא בחר אותך"? שאלתי.
"זה סיפור הזוי". אמרה והחלה לספר.
"עליתי לארץ מברית המועצות והייתי חיילת בודדה, לבד לגמרי בארץ. שרתי ב"קרבי" ברמת הגולן וגרתי בקריות. יום אחד חזרתי מהבסיס ונרדמתי באוטובוס. פספסתי את התחנה בקריות והתעוררתי בחיפה. לקחתי אוטובוס חזרה ונרדמתי שוב. התעוררתי שוב בשכונת הדר בחיפה מול חנות חיות ומהוויטרינה ראיתי ראש עגול עם שתי עיניים ענקיות מביטות אלי. הרגשתי בבטן, שאת החתול הזה אני חייבת לעצמי. ירדתי בתחנה הקרובה, חזרתי לחנות ובקשתי לקנות את החתול. המוכר אמר לי, שהוא מסוג רוסי כחול עם תעודות והוא עולה אלף שקל. רצתי מיד לכספומט הקרוב והוצאתי את כל מה שהיה בחשבון החיל הצנוע שלי, כ-500 ש"ח, וחזרתי לחנות. אמרתי להם שזה כל כספי ושאלתי אם הם מוכנים להסתפק בכך. המוכר שאל אותי אם יש לי שקל אחד נוסף? נברתי בתיק החיילת ומצאתי שקל. נתתי אותו למוכר הוא לקח אותו הגיש לי את החתול ואת כל שאר הכסף ואמר "שיהיה לך במזל".
"וואו". אמרתי. " איזה מעשה נדיב".
היא חייכה.
"הכנסתי את הכדור הצמרירי לתיק החיילת ולקחתי אותו הביתה. מאז אנחנו ביחד. אפילו בזכותו קיבלתי קל"ב ויצאתי כל יום מהבסיס עם קופסת לופ או טונה בשבילו". אמרה.
"אומרים שחתולים מגיעים לחיינו משתי סיבות האחת למלא צורך להתכרבלות והשנייה היא לתת לנו שיעור בעצמאות. נראה שבתור חיילת בודדה שצריכה להתנהל לבדה בארץ זרה הוא מילא את שתי הסיבות ועוד עם טאץ' מנחם מהמדינה שעזבת. הרי הוא רוסי כחול. ובכלל כל הסיפור שלך נראה יותר כמו מעשה שמיים ולא כשרשרת צירופי מקרים. מה את חושבת"? שאלתי.
היא שקעה בהרהורים והנידה את ראשה בחיוב.
בינתיים נכנס בעלה בדקתי שגם הוא שלם עם המתת החסד ושיתפתי אותו ברעיון הקבורה שעלה בשיחה. הסברתי, שאין לחץ להחליט היום והסברתי, שאני יכול לבצע את המתת החסד במרפאה הוטרינרית עוד היום, לשמור את החתול בקירור ולתת להם לישון על העניין לילה. אם יבחרו לקבור אותו, יוכלו להכין עם הילדה קופסה מקושטת, שלתוכה נכניס את החתול המנוח ואת הציור שהכינה הבת, או לחלופין אם יחליטו אחרת, אני אוכל לפנות למחרת את הגופה ואצרף גם את הציור.
הם הסכימו ולפני שהלכו אמר האב. "אתה יודע כשיצאתי מהבית ביתי אמרה אני עצובה שהחתול שלנו הולך לגן עדן, מתי נביא חתול חדש"?
"אני לא מבינה איך היא יכולה לעשות את הניתוק הזה כל כך מהר"? אמרה אלינה.
"ילדים הם מדהימים הם עדין לא מקולקלים והם רואים את הדברים כפשוטם. לכן כל כך חשוב לי שיעברו תהליך פרידה מסודר שילווה אותם בכל תהליכי הפרידה, שיעברו בעתיד ילמדו להגיד תודה לתקופה שעברה ולקדם בברכה את התקופה שמגיעה.
"הייתי צריכה לעשות את זה קודם ולא לחכות חצי שנה" אמרה בעצב.
"אני לא נוטה להתווכח עם המציאות". אמרתי. "אם חצי השנה שחלפה אפשרה לך להכין את ביתך לרגע הזה, שווה היה לחכות". הוספתי.
למחרת בבקר התקשרה אלינה ואמרה שהם החליטו לבצע קבורה והיא מעוניינת להגיע עם ביתה הקטנה למסור את הקופסה שהכינו ובמהלך היום תגיע שוב עם בעלה לאסוף אותה עם החתול.
לאחר זמן קצר הן הגיעו למרפאה הבת נראתה כמו בובה קטנה בלונדינית עם עיניים כחולות עטופה כולה ורוד מחזיקה קופסת קרטון קטנה מקושטת כולה מבפנים ומבחוץ במדבקות צבעוניות בצורות של נסיכות פרחים עננים ושמים.
"וואו איזו קופסה מדהימה" אמרתי לה. "הכנת חללית מושלמת לחתול שלך, שתיקח אותו לגן העדן של החתולים. הוא בילה אתכם המון זמן והיו לו חיים ארוכים וטובים נכון"? שאלתי אותה. היא לא דיברה רק היהנה בראשה. "את מתביישת"? שאלתי . שוב הנהנה וחייכה בביישנות.
"את תתגעגעי אליו"? שאלתי. שוב לא ענתה אך פיה התעקל מטה בעצב.
"זה בסדר גמור להתגעגע ולהיות עצובה ומותר לך גם לבכות ויום אחד יעבור העצב ואז אולי תרצי לקחת חבר חדש". ואם תתגעגעי בהמשך תוכלי לבקש מההורים שייקחו אותך לקבר שלו, למקום שתכניסו את הקופסה היפה שלך, ותוכלי להניח שם פרח או ציור חדש. החתול כבר לא יהיה שם אבל הוא יסתכל עליך מגן עדן". הוספתי.
שוב לא ענתה רק חייכה מעט ודמעה קטנה זלגה על לחיה.
אם גם אתם רוצים לעבור תהליך של אימון לחיזוק הקשר עם בעל החיים שלכם או צריכים ליווי וסיוע בהתמודדות עם סיטואציות קשות ומורכבות – צרו איתנו קשר – ד"ר ערן זיו, מרפאת הבית הכתום בנס ציונה.
