ערן זיו - וטרינר נס ציונה
דף הבית / קושי לשלוח את הכלב לפנימייה, האמנם?

קושי לשלוח את הכלב לפנימייה, האמנם?

לשלוח כלב לפנסיון

סיפור על אמונות ודפוסי התנהגות שמציפה אצלנו חיית מחמד

 

תומס (שם בדוי) כלב בוקסר מקסים ואהוב, עשה עליה לארץ מארצות הברית לתקופה לא ידועה. בעליו, דוקטורנט לרפואה, לא סיים עדיין את נדודיו בעולם במסגרת לימודיו. תחנתו הבאה הייתה אוסטרליה ולאחריה תכנן לשוב לארצות הברית. את המשפחה המורחבת הכרתי במהלך הבירורים שלהם לגבי הטסת הכלב לאוסטרליה. ההתלבטות הייתה קשה ובסופה החליט הבעלים לחסוך מכלבו את הנסיעה הארוכה לקצה השני של העולם והשאיר את תומס למשמורת אצל הוריו למשך השנה הקרובה. ככל שחלף הזמן התהדק הקשר של ההורים עם תומס הם פינקו אותו וטיילו אתו הרבה בטבע כדי שיפרוק את המרץ הרב שלו ולא הפסיקו להתפעל מחוכמתו ותכונותיו האנושיות של הכלב. הם שיתפו אותי לא מעט במעלליו והראו לי תמונות שלו מתכרבל עם ילדים או משתולל עם הצעצועים שלו. 

 

היות ותומס אובחן כאלרגי למזון הגיעו בעליו בתדירות גבוהה יחסית למרפאה הוטרינרית הבית הכתום, מעבר לטיפולים השוטפים, כדי לנהל מעקב ולרכוש עבורו מזון רפואי וכך נוצרה ביננו ידידות, שגלשה מעבר לטיפולים השגרתיים. לא פעם התארכה השיחה מעבר לזמן הרגיל של ביקור ממוצע ומן הסתם עסקה בנושאים משותפים הקרובים לליבנו, כלבים וטיולים.

 

בני הזוג, נורית ובועז (שמות בדויים), פנסיונרים של כוחות הביטחון, הרבו לטייל בעולם ביחד או לחוד. כאשר רק אחד מבני הזוג נסע לא התעוררה שום בעיה, אך לקראת נסיעות משותפות ניכר היה תמיד לחץ סביב עניין השארתו של תומס מאחור. נורית שיתפה אותי בחששותיה. היא קיוותה שתמצא מישהו שישמור על טיילור בביתה כדי שלא תצטרך להכניס אותו לפנסיון.

 

האם להכניס את הכלב לפנסיון?

 

"מה הקושי שלך עם הפנסיון"? שאלתי.

 

"לא יודעת, לא נראה לי להכניס אותו לפנימייה". ענתה.

 

"אבל פנסיון הוא לא פנימייה, היית בפנימייה בילדותך"? התעניינתי.

 

"כן", ענתה. "כשהייתי בגיל הטיפש עשרה התגרשו הורי והבחירה שלי הייתה ללכת לפנימייה למרות שכאשר הגעתי לשם, שנאתי כל רגע ורק רציתי לברוח מהמקום". סיפרה.

 

" את מבינה מה קורה פה"? שאלתי בחיוך.

 

"מה? אתה חושב שבגלל הפנימיה אני מגיבה כך"? שאלה בפליאה.

 

"אפשר לבדוק. מה הדברים החשובים לך בפנסיון"? שאלתי.

 

"שיהיה נקי מרווח ומסודר ושהבעלים יאהב כלבים ויהיה אמין". ענתה.

 

"וכל זה מתקיים בפנסיון שבדקת"? התעניינתי.

 

"כן, הבעלים מאוד נחמד ועושה רושם רציני. וגם המקום מסודר למרות שאני חוששת שיהיה לתומס קר בתא. למרות שהבטיחו לי לשים מנורת חימום". ענתה.

 

כלב בפנסיון

 

"אז בעצם אין ממש בעיה כל תנאיך התקיימו, לא"? שאלתי.

 

"האמת שכן בכל זאת אני חוששת". אמרה מהורהרת.

 

"אולי הגיע הזמן לעשות שלום עם הפנימייה, שגרמה לך כל כך הרבה סבל בעבר. סביר שאז בילדותך לא ממש היה מי שיכיל את הקושי שלך, שוודאי הושפע גם מגירושי הורייך. אולי גם הם לא היו ממש פנויים אליך בגלל הקושי האישי שלהם סביב הסיטואציה. תוסיפי לזה את ההורמונים המשתוללים של מתבגרת בת טיפש עשרה ויש לך סלט שלם שיוצר אמונה, שפנסיון או פנימייה כפי שהגדרת זה מקום לא נעים. בכל פעם שתתקלי במקום שיזכיר לך את הפנימיה תת המודע שלך ישדר לך באופן אוטומטי להיזהר. בפועל אין שום אחיזה במציאות בין ההכנסה של הכלב לפנסיון לבין מה שאת חשה. היום בתור אישה בוגרת את יכולה להכיל את הקושי של אותה נערה חסרת אונים שהיית בזמנו ולהגיד לה שהיום את כאן בשבילה ומסוגלת להכיל את הקושי. מה דעתך"? שאלתי.

 

"מוזר כבר הרבה זמן רציתי לבקר בפנימייה אבל דחיתי את זה שוב ושוב. אולי באמת הגיע הזמן לקפוץ לשם. אתה צודק בעצם אין שום בעיה עם הפנסיון". חייכה.

 

בפעם הבאה שנפגשנו, זמן קצר לאחר השיחה האחרונה, בעקבות מפגש סוער שהיה לתומס עם חתול רחוב, אמרה לי נורית: "לא תאמין מה קרה. השכנה שלנו שמעה שאנחנו נוסעים והציעה לשמור על תומס. היא ממש אוהבת כלבים והיא תגור אצלנו כך שהוא אפילו יישאר בסביבתו הטבעית. יצא ממש מושלם אז בסוף לא צריך את הפנסיון כלל". אמרה בהתרגשות.

 

"שמח בשבילכם. באמת השיעור שלך עם הפנסיון כנראה הסתיים אז את לא ממש צריכה אותו ועכשיו את חופשיה להחליט מה טוב לך. שתהיה לכם נסיעה טובה". איחלתי לה בחיוך.

 

לסיכום, כמו תמיד, אין סוף לאמונות, שחיות המחמד שלנו מציפות אצלנו בזכות החיבור הרגשי המיוחד שלנו אליהן. תיקון האמונות האוטומטיות שלנו, שאין להן כלל קשר למציאות העכשווית, יאפשר לנו ולחיות שלנו קשר טוב ובריא יותר. 

אינטרמקס קידום אתרים
למידע וייעוץ מקצועי