צרו קשר
ערן זיו - וטרינר נס ציונה

סיפורים מספרו של הוטרינר – ד"ר ערן זיו

אומרים, שהעיניים הן החלון לנשמה, כשמדובר בכלב – המבט נכנס לתוך הלב.

בשני הסיפורים הבאים שני מבטים, שממיסים את הלב והנשמה.

 

עיניים שלי - פרק מהספר

 

מבט ראשון

סופיה צעירה רחבת לב וחוש הומור מאופק, גידלה במסירות רבה את שני כלבי הגולדן שלה. לקשיש מבניהם הייתה מחלה בבלוטת התריס והיה עליו ליטול כדורים על בסיס יומי כדי להישאר מאוזן. מלבד המחלה הזאת כיאה לגולדנים, שמכניסים כמעט כל דבר לפה נפגשנו בתדירות גבוהה כדי לטפל בשלשולים הקאות תגובות אלרגיות ועוד.

היות וסופיה הייתה סופרת בנפשה התייעצתי אתה רבות לגבי כתיבת הספר שלי ורעיונותיה עזרו לי מאד. באחת הפעמים, שבקרה אותי במרפאה ספרה לי, שהיא שוקלת לאמץ כלבה, שמסתובבת חפשיה כבר מספר ימים בשכונתה.

"לא יכולתי להתעלם מעיניה הכחולות, שהתבוננו בי במבט אנושי כל כך". אמרה. "פרוותה הלבנה התאימה ללהקה שלי והחלטתי לקחת אותה הביתה. שאלתי את השכנים אם הם מכירים את בעליה והם הפנו אותי למשפחה איליה שייכת הכלבה. פגשתי את הבת, שסיפרה לי, שמשפחתה מעוניינת למסור את הכלבה. הצעתי לה לבדוק את הנושא עם הוריה ובינתיים הכלבה יכולה להישאר אצלי. היא הסכימה ואני שמחתי מאד מאחר וחשתי שנוצרה ביננו ידידות מופלאה. קראתי לה לביניה. שמתי לב שבמהלך השיחה עם הבת נשארה הכלבה לצדי לקקה את ידי ולא הראתה כל סימן חיבה כלפי בעליה". ספרה סופיה בשטף.

"יש כלבים כאלה, שיש להם מבט אנושי במיוחד". הסכמתי אתה נזכר בחוויה דומה שהייתה לי בעבר.

"העיניים הכחולות האלה הפנטו אותי ממש, הן ריתקו והפחידו אותי בו זמנית". הוסיפה.

"מה הפחיד אותך"? התעניינתי.

"הן הזכירו לי עיניים של זומבי ובלילה, כשהשתקף בהן אור הן בערו בצבע אדום והזכירו לי סרטים על אדם זאב בהם צפתי בילדותי". אמרה, כשהיא עוטה מבט מבוהל על פניה.

"מעניין, שמוטיב העיניים הכחולות חוזר על עצמו הרבה בספור הזה. יש לך מושג מדוע? יש לך איזה עניין עם עיניים כחולות"? הסתקרנתי.

"מצחיק ששאלת. האמת היא, שזה ממש קטע. אני היחידה במשפחתי בעלת עיניים כהות. שני אחי בעלי עיניים כחולות וגם הורי בהירי עיניים". אמרה.

"את יודעת, שזה לא ממש מסתדר מבחינה גנטית"? הרשיתי לעצמי להיות בוטה בזכות היחסים הטובים, שנוצרו ביננו.

"אני יודעת, שלהורים בהירי עיניים יש ילדים בהירי עיניים וכדי, שילד יקבל עיניים כהות הורה אחד לפחות צריך להיות כזה. לאחר, שאבי ניפטר אמרתי לאמי, שאם תרצה לספר לי משהו על כך באחד הימים אני פתוחה לשמוע. עד היום היא לא ספרה לי דבר". חייכה בחצי פה חיוך ממזרי.

"מדהים, האם את יכולה להבחין, שהמפגש עם לביניה בא ללמד אותך משהו"? שאלתי.

"תאיר בבקשה את עיניי". אמרה בסקרנות.

"יכול להיות, שהכלבה משקפת אצלך אתעניין השייכות לתא משפחתי. הרי הזכרת, שלביניה מתאימה "ללהקה שלכם" בזכות פרוותה הלבנה. העיניים הכחולות מתפרשות אצלך כקריטריון שייכות נוסף הודות לחוויה המשפחתית שלך, שתיארת קודם. מה דעתך"? שאלתי.

"נשמע מתאים. כל האקסים המשמעותיים בחיי היו בעלי עיניים כחולות". אמרה בעצב.

"יש סיכוי אולי, שהשוואת עיני הכלבה לעיני זומבי או איש זאב מפחידים משקפת שני דברים.

מצד אחד הפחדים, שמלווים אותך בתהיות שלך לגבי מקור עינייך הכהות והכל כך שונות ממשפחתך. יתכן ונוצרה שם אמונה, שאת חייבת בן זוג כחול עיניים כדי להרגיש שייכת למשפחה, אבל בן זוג כזה מציף במקביל את חוסר השייכות, שאת מרגישה ולא מאפשר למערכת כזאת להתקיים. הדבר השני הוא העובדה, שזומבים ואנשי זאב אינם קיימים באמת במציאות ואולי הגיע הזמן, שתראי את המציאות כפי שהיא ותביני, שאין קשר בין צבע עיניים לבין הקמת תא משפחתי משלך". הסברתי.

"וואי, נתת לי המון חומר למחשבה". אמרה ופנתה לכיוון הדלת מהורהרת.

"אשמח לשמוע מה גילית". אמרתי.

"אגב, יכול מאד להיות, שאם זה היה השיעור, שהיית אמורה ללמוד מלביניה יתכן, שתפקידה אצלך הסתיים או, שהיא תישאר אצלך והקשר לכם יהיה הנקי והאמתי ביותר שיכול להיות".

חייכתי ונפרדתי ממנה לשלום.

 

 

מבט שני

 

ערב שבת רגיל, שטפתי מעלי את השרידים של הרוק הצמיג של"רוקי", ה"דוג דה בורדו", הפרשות השקים האנליים של "אני", הפינצ'רית, ושתן החתולים הריחני, והתכוננתי נפשית לערב שקט מול הטלוויזיה. נחשי אש כחלחלים מתפתלים מעברה השני של דלת הזכוכית של הקמין, נרות השבת מרצדים על אדן החלון, וריח קטורת משלים את אווירת הרוגע, ששורה על גופי הסמוק מהמקלחת החמה.

 

אני בוהה במרקע ומנסה להתנתק ממחשבות על המטופלים של השבוע האחרון, כולם, ברוך השם, שבו בריאים לביתם. אין זנבות לא סגורים. אפילו אימי נסעה לטיול, ואין התחייבות לארוחת ערב השבת המסורתית. ערב מושלם לסרט פעולה טוב.

 

הסרט מתחיל ונראה מבטיח, אני דרוך כולי ומתוח, ואז בשיא המתח…… פרסומות.

 

פשוט מרגיז. אני קם ויוצא לחצר לקטוף קצת נענע ולואיזה, ושומע מרחוק צלצול מוכר של פלאפון. אה, שוב משיקים איזה מכשיר חדש, אני חושב, אולי הפעם גם ידע להכין קפה…. אני ממולל באצבעותיי את העלים הריחניים ומפנטז על כוס התה שאחלוט. ואז נשמע שוב הצלצול.

 

הם מגזימים, אני מהרהר, פשוט שטיפת מוח. הכנסתי את העלים לקומקום התה והדלקתי את הכיריים. חזרתי לכורסא כדי להמשיך ולצפות ואז הבנתי שהצלצול, שנשמע שוב, לא הגיע  מהפרסומות, אלא  מהסלולרי שלי. נשמתי נשימה עמוקה ועניתי באדיבות המרבית, שהצלחתי לגייס. האישה שהתקשרה סיפרה לי, שכלבת השכנים שלה, כנראה נדרסה והיא רובצת בצד הדרך, ללא יכולת לזוז. השכנים נסעו והם לא  עונים לטלפון, היא מאד בקשה, שאבוא להגיש לכלבה עזרה ראשונה, עד שיגיעו בעליה, ואמרה שהיא מוכנה לשאת בהוצאות.

 

עליתי לרכב ונסעתי במהירות, מנסה למצוא את הדרך הקצרה ביותר לאזור הכפרי, בו נפגעה הכלבה. נכנסתי לדרכי עפר בוציות, קיפצתי על גבי בורות ותלוליות, והתפללתי שלא אפגע ברכבה המלוקק של אימי, שנשאר אצלי להשגחה.

 

עד מהרה מצאתי את הבית ואת הכלבה המסכנה המוטלת בעשב. הייתה זאת גורת זאב מעורב עם האסקי, מדהימה, כבת חמישה חדשים. כשהתקרבתי אליה נשאה אלי מבט עורג בצבע ירוק אמרלד, שהמיס את ליבי. בבדיקה ראשונית ראיתי, שאזור האגן שלה נפגע והחלטתי לקחת אותה למרפאה. סיכמתי עם השכנה, שאתן לכלבה טיפול תומך במרפאה, וכשיגיעו הבעלים נחליט על המשך הטיפול.

 

במרפאה הוטרינרית חיברתי את הכלבה לעירוי, נתתי תרופות לשיכוך כאבים ולטיפול בשוק, וחיממתי אותה.

 

בצילום התברר כי האגן שלה שבור. הנחתי אותה בזהירות בכלוב האשפוז, והתפניתי לטלפון שצלצל. כצפוי, הייתה זאת בעלת הכלבה. הסברתי לה את  מצבה הרפואי של הכלבה ואת אפשרויות הטיפול. אופציה אחת הייתה ניתוח אורטופדי לאיחוי השברים באגן, בעזרת פלטות וברגים. והאפשרות השנייה הייתה, טיפול שמרני יותר, שכולל מנוחה מוחלטת בכלוב במשך כשלושה שבועות, המאפשרת לעצמות להתאחות לבד. בתוך מבול הדמעות הצלחתי להבין שהכלבה הופיעה בפתח ביתם לפני כשלושה שבועות, הם התאהבו בה והתחילו להאכיל אותה.

 

ובעצם, לא ממש רצו לאמץ אותה, היא פשוט נשארה שם….

את הספור הזה אני שומע לצערי די הרבה, אנשים לא תמיד משקיעים מחשבה בכך, שאחד הכוחות המשמעותיים ביותר בטבע הוא המזון. בעל חיים, שקיבל מזון ממישהו, הופך אותו מיד למנהיג הלהקה שלו, הוא מפתח בו תלות, ונשאר.

חוזה זה עובד לשני הכיוונים, ואם לקחת אחריות כמנהיג אתה מחויב לדאוג ללהקה שלך. המחשבה בדרך כלל מתעוררת, כאשר האדם נאלץ להתמודד עם התפיסה שלו, שאומרת, שכמו ששמן ומים לא מתערבבים, כך גם "הומלס" וכסף.

 

הצעתי להם להיפגש למחרת בבקר במרפאה, לבקר את כלבתם ולהחליט על גורלה. היא יציבה ולא נמצאת בסכנת חיים, ולהרגשתי, כרגע לא תזיק לאף אחד שינה טובה. בתקוה שבבקר הכול יראה אחרת…

 

שמש חורפית העירה אותי לשבת יפה שבלבלה לי את התודעה לגמרי. הדחף, לקחת את האופנוע לכבישי הרי ירושלים המפותלים, התנגש בצורך ללכת למרפאה ביום המנוחה כאילו היה זה יום עבודה רגיל. נזכרתי בעיני הירקן של הכלבה המתוקה, חזקה עלי אהבתי הגדולה לעיסוק שלי, ונסעתי למרפאה. את פני קיבל בנוסף למבט המהפנט גם כשכוש זנב, שאמר לי, מלבד, "בקר טוב, כמה אני שמחה לראותך", גם שלא נגרם נזק עצבי לחוט השדרה, והפגיעה היא רק בשלד, חדשות טובות ללא ספק.

 

קול רכב בחניה בישר לי שיש לנו אורחים, אישה צעירה ובנה, ילד כבן שש, הגיעו. ברכתי אותם ב"שבת שלום", והוריתי להם את הדרך ל"סוויטה המלכותית", שבה רבצה כלבתם המתגעגעת. הפגישה המרגשת עמדה בסתירה מוחלטת למה שאמרה האישה המתייפחת. "תשמע , אין לנו שום אפשרות להשקיע עכשיו כספים בכלבה, בעלי לא מסכים, היא סתם כלבה משוטטת …..אני רוצה שתרדים אותה…."

 

הייתי בשוק, לזה לא ציפיתי כלל. ניסיתי לדבר על ליבה. כמובן, שניתוח יקר ירד מהפרק, ולכן, הצעתי לה כלוב בהשאלה, לתקופת המנוחה בת שלשת השבועות, אך היא סירבה בתוקף, פרעה את חובה ויצאה בסערת דמעות, כשהיא גוררת את בנה ההמום אחריה.

 

נשארתי פעור פה, מנסה לעכל את מה שקרה הרגע, והחלטתי לא להחליט, ולנסות לדבר עם האישה למחרת בבקר. חיברתי שקית עירוי חדשה לכלבה, והלכתי הביתה.

 

בשיחת הטלפון למחרת בבקר, התברר שהיא לא שינתה את דעתה. ליטפתי את ראשה של הכלבה החמודה, והיא ליקקה את כף ידי בהתלהבות. ברגע זה היה לשנינו ברור שאנחנו הולכים לבלות תקופה ארוכה ביחד.

 

כול בוקר הגעתי מוקדם למרפאה, ובעזרת מגבת מגולגלת מתחת לבטנה, כדי למנוע עומס על האגן, עזרתי לה להתהלך ולעשות את צרכיה. כבר אחרי שבוע עמדה הכלבה על שלש רגלים. ההחלמה המהירה של בעלי חיים צעירים מפתיעה אותי כל פעם מחדש. כך חלפו הימים והכלבה הפכה כבר לחלק מנוף המרפאה בתום השבוע השני כבר נשאה את משקלה על ארבע רגליה ובתם שלשה שבועות הראה צילום המעקב איחוי מושלם של השברים, כמובן, בצורה מעוותות במקצת, אך ללא צליעה משמעותית.

 

עם כל הכיף שבדבר, אי אפשר להחזיק כלבה במרפאה לנצח, הרחבתי את יכולות הנתינה שלי ככל האפשר, והגיע הזמן לחפש לה בית. לאחר התלבטות קלה החלטתי לנסות משהו, והרמתי את שפופרת הטלפון. לאחר מספר צלצולים שמעתי קול של ילד מעברו השני של הקו. "הלו". הוא אמר.

 

"שלום". אמרתי. "אימא בבית"?

 

"כן, רק רגע, א מ א  טלפון". שמעתי אותו צועק.

 

קול צעדים נשמע מתקרב ואחריו נשמע קול אישה. "שלום".

 

"שלום, מדבר ערן הווטרינר, מה שלומך"? אמרתי.

 

נימת קולה השתנה במהירות, והיא אמרה בהתרגשות. "לא הרדמת אותה, נכון"?

 

"לא יכולתי". אמרתי.

 

"ידעתי". אמרה בשמחה. "אני באה".

 

המפגש היה מאד מרגש ושמח.

 

אני לא יודעת איך להודות לך, לא ישנתי בלילות בגלל ייסורי המצפון שלי, תודה רבה לך". אמרה בהתרגשות.

 

"יש לי רק בקשה אחת". אמרתי לה. תקבעי לה תור לעיקור לכלבה, כדי שלא תיכנס להריון ותצטרך לחוות לידה קשה, בגלל האגן הפגוע".

 

"מה שתגיד". אמרה.

 

הסתכלתי בהן מתרחקות, ואז סובבה אלי הכלבה את פניה, ועיני הירקן שלה אמרו,

 

תודה.

אינטרמקס קידום אתרים